9 דקות
שירי המיקוד לבגרות בספרות כוללים יצירות מעולמות שונים לגמרי, אבל ברגע שמתחילים להקשיב להן, מגלים שיש ביניהן שיחה פנימית מרתקת. בפרק הזה נסייר בין חמישה שירים מקבץ ב — יהודה הלוי, טודרוס אבולעאפיה, ביאליק, לאה גולדברג ושלמה טנאי — ונתחקה אחרי הנושאים, האמצעים הפואטיים והשאלות שמחכות לנו במבחן.
נפתח ביהודה הלוי ובשיר "ישנה בחיק ילדות". כדאי לדעת מלכתחילה שמדובר בפיוט מסוג "רשות" — כלומר, הקדמה מיוחדת שנאמרת לפני תפילת "נשמת כל חי" בשחרית שבת וחג. הסוגה הזו מניחה שהמשורר מבקש, בצניעות, רשות לפתוח את פיו. אבל הלוי עושה הפוך: הוא לא מבקש — הוא מצווה. הוא פונה אל נשמתו שלו, ותובע ממנה לקום.
הדמות שהלוי בוחר לתיאור הנשמה היא דמות תינוק הישן בחיק ילדות. השאלה הרטורית "שינה בחיק ילדות, למתי תשכבי?" אינה שאלה אמיתית — היא תוכחה. הטון הוא טון של אם חמורת-סבר שמנסה להעיר ילד. ובכל זאת, אחרי שנשים לב לתמונה, נבין שיש בה רכות: חיק ילדות אינו מקום קר — הוא מקום חמים ומוכר. כך נוצרת "תוכחת-אהבה" — מצד אחד המטאפורה הרכה של החיק, ומצד שני הפנייה החמורה בשאלות רטוריות. זה הזוג המדויק שמבטא את שני הקטבים.
המבנה הפורמלי של השיר הוא אקרוסטיכון — שם המשורר מוסתר בראשי הבתים. ששת הבתים, כל אחד בן חמש שורות, חושפים בתחילתם את האותיות י-ה-ו-ד-ה. המהלך הרעיוני עובר שלוש תחנות: תחילה אבחנה שהגיל עובר, אחר כך אזהרה מ"מלאכי שיבה", ולבסוף קריאה להתנער כציפור ולעוף אל האל.
כאן חשוב לעצור רגע על מילה אחת: "דרור". המילה פועלת בשני אופנים בו-זמנית. בצד האחד, דרור היא ציפור — מין ציפור חופשייה הידועה בתעופתה. בצד השני, דרור פירושו חירות. שורש אחד, שני מובנים — וכשהלוי כותב על הנשמה שתעוף כציפור לחירות, שני המובנים פועלים ביחד. זה נקרא "דו-משמע", ובמבחן בגרות חשוב לפרט אותו ולהסביר מה הוא מוסיף.
גם הצימוד "ימים / ימים" ראוי לתשומת לב. "ימים" בהטעמה אחת פירושו תקופות זמן. "ימים" בהטעמה שונה פירושו גופי מים, ים. הצימוד מסמל שהזמן עצום וסואן כים — אי-אפשר לבלום אותו, לא ניתן לעצור אותו. כשהחומר שם לפנינו שני המונחים יחד, הוא מבקש מאיתנו להסביר בדיוק את ההבדל ואת המשמעות שנוצרת.
הבה נעבור לטודרוס בן יהודה הלוי אבולעאפיה, שחי בטולדו שבקסטיל בין 1247 לכ-1298. הוא היה משורר חצר — חי חיי הנאה באצולה, כתב שירי אהבה וחרות, ושירי קודש. בשנת 1281 נאסרו יהודי הממלכה, וטודרוס הגיע לכלא. בכלאו התחזקה נטייתו הדתית. אחרי שחרורו — חזר לחצר.
הפער הזה — בין ההכרזה שבשיר לבין הביוגרפיה — הוא אחד הדברים המעניינים ביותר אצל טודרוס. ספר שיריו נקרא "גן המשלים והחידות". כשמשווים את השיר שלו לשיר של יהודה הלוי, נשים לב לשלוש נקודות השוואה: הנמען, בנין השיר, והרעיון המרכזי.
מוטיב הזמן פועל אצל טודרוס בשלוש תחנות. ראשית, הזמן שחלף — תקופת הנערות קלת-הדעת הסתיימה. שנית, שלטון הזמן — הזמן מסית להבלי חומר. שלישית, האשליה — האדם סבור שיש לו שליטה על חייו, אבל השאלות הרטוריות חושפות את חסר-אונו. המסר הסופי ברור: הקיום הרוחני הוא הנצחי; הבלי החומר — חולפים.
נפנה עכשיו לביאליק ולשיר "היא יושבת לחלון", שנדפס בספטמבר 1910 בכתב העת "העולם". זהו שיר אהבה עממי-לירי עם חמישה בתים ופזמון חוזר. הדובר הוא מחזר נלהב שניצב בניגוד חד אל מול הבריות: בעיניהם האהובה היא פרוצה, ובעיניו — ברה.
בבית השלישי יש הצמדה מצלצלת — "רכיל" ו"רחל". הצלילים הקרובים מחברים בין לשון הרע לדמות האהובה. בבית הרביעי יש אירוניה עדינה: הדובר יוצא אל משעול הקמה — מקום מפגש של נאהבים — ויתכן שהוא מחפש את רחל בדיוק שם שהרכילות מציבה אותה.
הפזמון החוזר מהדהד ביטוי מתוך ספר ישעיהו, פרק 38, שבו חזקיהו מקונן על מחלתו: "מר לי מר". ביאליק לוקח ביטוי של קינה דתית ומניח אותו בפה של מחזר שלא מצליח להיפגש עם אהובתו. הפנייה הבין-טקסטואלית הזו היא אמצעי שחשוב לזהות ולהסביר.
נעבור ללאה גולדברג ולשיר "ימים לבנים". השיר פורסם לראשונה בכתב העת "פתח" בקובנה, ואחר כך הופיע בספר הביכורים "טבעות עשן" שיצא בשנת 1935. הימים הלבנים שבכותרת הם ימי ההווה — זמן סיפי, תקופת מעבר בלי מהות משלה, "גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר". הצבע הלבן אצל גולדברג אינו ריק — הוא מסמל רגע של רוגע ושלמות-הווה.
הבית הראשון מתאר "שלוות בדידות גדולה" מול הנהר והתכלת. לא חרדה מול הריק, אלא שלווה. הבית השני מציג תמונה שמסעירה את הפרשנים: הלב מונה דפיקותיו במתינות, והדפיקות מדומות לתינוק השר שיר ערש לעצמו בעוד אמו העייפה ישנה לצדו. הדימוי הזה, כפי שמציין החוקר מירון, הוא אמביוולנטי: קריאה אחת תגיד שהתינוק בודד — האם כאילו נטשה אותו; קריאה שנייה תגיד שהאם לצדו, והתינוק מרגיע עצמו בתושייה. שתי הקריאות שרירות — וזו בדיוק העוצמה של הדימוי.
נגיע לבסוף לשלמה טנאי ולשיר "להשאיר", מתוך ספר "רגלי המבשר" שיצא בהוצאת מסדה בשנת 1976. השיר בנוי משלושה בתים, וכל בית נפתח במילת השלילה "לא". הבית הראשון מתאר עץ שמגלה את גזעו ועליו אבל שומר את שורשיו באפלה — זו האנשה. הבית השני מתאר את האל שמונה שמש, ירח וכוכבים ומשאיר יקומים מעבר ל"מכאובי הדעת" — רמז לקוהלת א 18. הבית השלישי הוא בן שורה אחת בלבד: לא לפרוש את האדם עד תומו.
כשכל בית נפתח ב"לא", נוצר מבנה של שלילה חוזרת. הדרך הזו להגדיר רעיון — לא דרך מה שהוא אלא דרך מה שאינו — נקראת דרך האפופטית. במקום להסביר מהי ההסתרה, השיר מונה מה אסור לגלות. כך ההסתרה עצמה הופכת לערך, לדבר שמגן על הסוד הפנימי של האדם, של העץ, של היקום.
אז מה נזכור מהפרק הזה? יהודה הלוי — תוכחת-אהבה, אקרוסטיכון, דו-משמע של "דרור", צימוד "ימים ימים". טודרוס — משורר חצר שחי פער בין שיר לביוגרפיה, שלוש תחנות של זמן. ביאליק — שיר אהבה עממי, אנלוגיה מצלצלת "רכיל/רחל", רמיזה לישעיהו. גולדברג — "טבעות עשן" 1935, ימים לבנים כזמן סיפי, דימוי אמביוולנטי של תינוק ואם. טנאי — "רגלי המבשר" 1976, שלילה אפופטית, אנשת העץ, רמיזה לקוהלת. כל אחד מהשירים האלה שואל שאלה אחת בדרכה שלה — ועכשיו אנחנו מצוידים להשיב עליה.