7 דקות
פודקאסט — אשכול העולם היהודי: יהדות התפוצות, זהות יהודית והשסע הדתי
נתחיל עם תמונה פשוטה. משפחה יוצאת ממוסקבה לירושלים. האב יהודי, האם רוסייה שאינה יהודייה, והבן — שהצהיר כל חייו שהוא יהודי, גדל עם תרבות יהודית, חש שייך לעם היהודי. כשהמשפחה מגיעה לישראל, שלושה גורמים שונים נדרשים לשאלה אחת: מי מהם יהודי? ומה שמפתיע הוא שכל גורם נותן תשובה שונה — וכולם מדברים על אותו אדם בדיוק.
לפי ההגדרה ההלכתית, הבן אינו יהודי. ההלכה קובעת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או מי שעבר גיור כהלכה, ובתנאי שאינו בן דת אחרת. מכיוון שאמו אינה יהודייה, הבן אינו עומד בתנאי הראשון, ולא עבר גיור — כך שלפי הקריטריון הדתי-המסורתי, הוא פשוט אינו יהודי. ההגדרה הזאת היא הוותיקה ביותר, והיא עדיין הקובעת בעיני הרבנות הראשית בישראל.
לעומת זאת, לפי ההגדרה העצמית-הסובייקטיבית, הבן הוא יהודי לכל דבר. הגדרה זו קובעת שיהודי הוא מי שמזדהה עם העם היהודי, עם תרבותו ועם גורלו — בלי שום תנאי דתי. אין כאן דרישה ללידה מאם יהודייה ואין דרישה לטקס. יש כאן שייכות, תחושה ובחירה. הבן הזה, שגדל כיהודי וחש עצמו יהודי — הוא יהודי. ההבדל בין שתי ההגדרות הללו הוא בדיוק ההבדל בין עיצוב ביולוגי ודתי לבין זהות כהכרה פנימית.
ואז יש את חוק השבות. חוק השבות הוא החוק הישראלי שמעניק ליהודים את הזכות לעלות לישראל ולקבל אזרחות. לפי תיקון תש"ל לחוק, ההגדרה של יהודי לצורך החוק זהה בבסיסה להגדרה ההלכתית — נולד לאם יהודייה, או גויר, ואינו בן דת אחרת. אבל החוק הרחיב את זכות העלייה הרבה מעבר לכך: גם בן זוגו של יהודי, גם ילדיו ונכדיו, ואפילו בני הזוג של אותם ילדים ונכדים — כולם זכאים לעלות, גם אם אינם יהודים לפי ההלכה. כלומר, הבן שלנו אמנם לא יוגדר "יהודי" לפי סעיף 4ב לחוק — אבל הוא בנו של יהודי, ולכן הוא זכאי לעלות מכוח סעיף 4א.
חשוב לשים לב לנקודה אחת עדינה בחוק: התנאי "ואינו בן דת אחרת" אינו עניין של פרטי. מי שנולד לאם יהודייה אבל אימץ מרצון דת אחרת — נשלל ממנו המעמד היהודי לצורך החוק, והוא אינו זכאי לזכויות העולה. זו הגבלה משמעותית שכדאי לזכור.
כדי לראות איך הכל עובד בפועל, נבחן מקרה: מרטה אינה יהודייה לפי ההלכה — אביה היה יהודי, סבתה מצד אביה הייתה יהודייה. מרטה נישאת לג'ייסון, שאינו יהודי כלל. ג'ייסון מבקש לעלות לישראל. מה הזכות שלו? הוא אינו יהודי, הוא לא בנו של יהודי ולא נכדו של יהודי — אבל הוא בן זוגה של מרטה, שהיא עצמה נכדתה של יהודייה. ומכיוון שהחוק מרחיב את הזכות גם לבן זוגו של נכד של יהודי — ג'ייסון זכאי לעלות. זה ממחיש עד כמה חוק השבות הוא הרחב מבין שלוש ההגדרות.
עכשיו נרחיב את המבט. יהודי העולם חיים בו-זמנית בשלוש שכבות זהות. הזהות האזרחית — הם אזרחים שווי זכויות וחובות במדינות שבהן הם חיים. הזהות הלאומית — תחושת שייכות לעם היהודי וזיקה לישראל. והזהות הדתית — השתייכות לקהילה ולזרם דתי. שלוש השכבות הללו לא תמיד מסתדרות בשלום. התבוללות ונישואי תערובת מאיימים על ההמשך הדמוגרפי של הקהילות. אנטישמיות מחדדת שאלות של בטחון ושייכות. ומדיניות ישראל בנושאי דת ומדינה משפיעה ישירות על הקשר שקהילות התפוצות מרגישות כלפי ישראל.
יהודי אמריקאי שמתאר עצמו "יהודי תרבותי" — חוגג חנוכה ופסח, מרגיש קשר עז לישראל, אך אינו שומר שבת ואינו מאמין באלוהים — מדגיש בעיקר את הזהות הלאומית-תרבותית. השייכות לעם ולמורשת, בלי שום תנאי דתי כבסיס. זה בדיוק ההבדל בין ההגדרה העצמית לבין ההגדרה ההלכתית — והוא ממשי, חי ומשפיע על מיליוני אנשים.
רוב יהודי העולם חיים כיום בשני מרכזים גדולים: ישראל וארצות הברית. הריכוז הזה אינו רק עובדה דמוגרפית — הוא אומר שהמחלוקת בין שתי המדינות על הגדרת יהודי, על הכרה בזרמים ועל שאלות גיור, משפיעה על הכלל היהודי כולו.
בישראל עצמה נהוג לתאר את החברה על רצף שכולל ארבע קבוצות: החרדים, המקפידים על כל פרטי ההלכה ומרוכזים בקהילה עצמאית הנוטה להתרחק מן התרבות החילונית; הדתיים, שומרי ההלכה המשולבים בחיי המדינה ובשוק העבודה; המסורתיים, ששומרים חלק מן המנהגים הדתיים מבלי לקיים את כל ההלכה; והחילונים, שחיים לפי נורמות חילוניות ואינם מגדירים את אורח חייהם כהלכה. בין הקבוצות הללו קיים מה שמכנים "השסע הדתי" — ולא מדובר רק במחלוקת על אמונות, אלא במחלוקת חיה שמגיעה שוב ושוב לסדר היום הציבורי.
אחד הוויכוחים המרכזיים ביותר הוא שאלת המעמד האישי — נישואין וגירושין. ביישראל, יהודים הרוצים להינשא חייבים לעבור הליך רבני אורתודוקסי, ללא חלופה אזרחית מקומית. מי שאינו יכול להינשא דרך הרבנות — בשל בעיות הלכתיות שונות — נדרש למסלולים עוקפים. רבים רואים בכך פגיעה בעיקרון השוויון הדמוקרטי. מכאן גם הקשר לשאלת ההכרה בזרמים: הזרם הרפורמי, הקונסרבטיבי — שאינו מכיר בישראל בצורה הרשמית — והאורתודוקסי שולטים בנקודות שונות של מתח. גיורים שנעשו בחו"ל על ידי רבנים לא-אורתודוקסים אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית בישראל, דבר שיוצר קשיים רבים לעולים שגויירו בתפוצות.
ויכוחים נוספים נוגעים לגיוס בחורי ישיבות — בין ערך השוויון בנשיאת הנטל לבין ערך לימוד התורה — ולצביון השבת במרחב הציבורי: מסחר, תרבות, תחבורה. שאלות אלה מחלקות את החברה הישראלית כמעט בכל מחזור בחירות.
כדאי לשים לב גם לניסיונות הגישור. יש הסדרים מקומיים שבהם כל רשות מתנהלת לפי אופייה. יש אוטונומיה חינוכית שבה כל זרם מנהל את בית ספרו. אבל יש הטוענים שחינוך בנפרד דווקא מחמיר את השסע — כי כשילדים גדלים בלי לפגוש ילדים מקבוצות אחרות, נבנים חסמים חברתיים שקשה לפרקם לאחר מכן. מנגד, יש ארגונים חברתיים, אמנות ותנועות שמנסות לבנות גשר בין הקבוצות.
המתח הזה — בין שסע לאחדות, בין הגדרות שונות לשייכות, בין זהות דתית, תרבותית ולאומית — הוא לב ליבה של הזהות היהודית בעידן המודרני. ולהבין אותו לעומק, הדרך שלו, הסיבות שלו והניסיונות לגשר עליו — זה בדיוק מה שנדרש לדעת לבגרות.