שִׁירָה — הַדּוֹבֵר, דִּמּוּי וְצִלְצוּל

בואו נתחיל מהרגע שבו כולנו עשינו את אותה טעות בדיוק. קוראים שיר, רואים את האות I באנגלית, ומיד כותבים: "המשורר מרגיש", "המשורר חושב", "המשורר עומד בשדה." זה נשמע הגיוני, אבל זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר בבגרות בספרות אנגלית, וכדאי להבין למה.

כשמשורר כותב שיר, הוא לא בהכרח מדבר מתוך עצמו. הוא יכול לברוא דמות — ילד, זקן, אדם שמעולם לא קיים — ולתת לה קול. הקול הזה נקרא ה-speaker, הדובר בשיר. ה-speaker הוא הדמות שהמשורר יצר, וחשוב להפריד בינה לבין המשורר עצמו. כדי לזהות את ה-speaker נשאל ארבע שאלות פשוטות: מי מדבר? אל מי? באיזה רגע? מה הוא חש? רק אחרי שענינו על אלה, אפשר להתחיל לפרש.

נסתכל על דוגמה. בשיר שנכתב לצורך התרגיל מופיעות השורות: "I stand at the edge of my father's field, watching the last crow lift and disappear. There is nothing left here that will not yield to time — not even the things I hold dear." הדובר עומד בשדה של אביו, מסתכל על עורב שמתרחק ומביט בכל מה שנשחק עם הזמן. הוא אינו בהכרח המשורר. הוא דמות שחווה אובדן. אם תאמרו בתשובה: "הדובר חש שהזמן בולע את כל מה שיקר לו", תרוויחו נקודות. אם תאמרו: "המשורר עומד בשדה" — לא.

עכשיו ניכנס לעולם של כלים ספרותיים, ונתחיל בארבעה שמכרחים להכיר. הראשון הוא simile, השוואה שמשתמשת במילות השוואה כמו like או as. השני הוא metaphor, זיהוי ישיר בין שני דברים בלי מילת השוואה. השלישי הוא personification, כשמשהו לא אנושי מקבל תכונות של אדם — הרוח צורחת, הים מחכה. הרביעי הוא symbol, אובייקט קונקרטי שנושא משמעות נוספת מעבר למה שהוא בפועל.

על הסמל כדאי לעצור רגע, כי תלמידים רבים מתבלבלים בינו לבין דימוי רגיל. ההבדל הוא שסמל חוזר בשיר ובונה משמעות לאורך זמן, ולא רק ברגע אחד. בשיר שנכתב לצורך התרגיל, מילת "candle", נר, מופיעה חמש פעמים, ובכל פעם היא קשורה לרעיון של תקווה שדועכת. בבית האחרון כתוב: "The candle on the table burned lower each night." הנר הוא סמל, כי הוא אובייקט קונקרטי שחוזר ונושא משמעות שמעבר לנר האמיתי. לא כל פתיל שעווה הוא סמל — רק אם הטקסט בנה אותו ככזה.

חשוב גם לא להשתמש במילון לפרש סמל. הסמל בשיר מוגדר על ידי ההקשר שבשיר עצמו, לא על ידי מה שנרים משמע בתרבות כלשהי. ניתן מה שהשיר בנה, לא מה שאנחנו מניחים מבחוץ.

נושא שלישי הוא imagery, דימוי חושי. שיר טוב לא מסביר רגש — הוא בונה סיטואציה שהקורא חווה. לא "הוא היה עצוב" אלא "המסדרון בבית החולים נמתח אפור וחסר קצה." כשקוראים שיר, השאלה הנכונה אינה "מה השיר אומר?" אלא "מה אני רואה, שומע, מרגיש בגוף כשאני קורא?"

בשיר לדוגמה שנכתב לצורך התרגיל, מתוארת אישה שאופה לחם בבוקר של יום ראשון. "The bread she baked on Sunday mornings filled the hallway with a heat like pressed palms." כאן יש חוש ריח בלחם הנאפה, ויש גם חוש מגע בחום שמתואר כמו כפות ידיים לחוצות. שורה אחת — שני חושים. ועוד: "the radio played something slow and low" — חוש שמיעה. שלא נשכח שהשאלה תמיד תהיה "איזה חוש?" ולא רק "יש כאן דימוי."

עכשיו נגיע לצליל. כלים צליליים הם לא קישוט — הם נושאים משמעות. כשמזהים כלי כזה, נעשה תמיד שלושה דברים: נזהה מה הכלי, נתאר מה קורה בדיוק בשיר, ונפרש מה הצליל עושה למשמעות.

alliteration, חזרה על עיצור בתחילת מילים, היא הדוגמה הקלאסית. בשיר שנכתב לצורך התרגיל כתוב: "She stood still, silent, searching the slow street." חמש מילים שמתחילות ב-s. מה הצליל עושה? הוא מאט את הקצב, יוצר אווירה שקטה ומתוחה, ומשקף את הריכוז הזהיר של הדובר שמסתכל ומחפש. לא מספיק לכתוב "יש alliteration." כדאי להסביר למה זה שם ומה זה עושה.

כעת נדבר על מבנה השיר. end-stopped line היא שורה שנגמרת בסוף משפט — יש שם נקודה, פסיק, או גמר רעיון. זה יוצר תחושת עצירה, ודאות, נחרצות. enjambment הוא ההיפך: השורה נשברת באמצע משפט, והקורא נדחף קדימה בלי לעצור. זה יוצר דחיפות, אי-שקט, תנועה.

בשיר שנכתב לצורך התרגיל: "He ran across the empty yard and fell into the silence that was always there." השורה נשברת אחרי המילה fell, נפל. ה-enjambment הזה לא מקרי — הקורא נופל יחד עם הדובר, מתגלגל מיד אל השתיקה שמחכה למטה. הצורה מחקה את התוכן.

ה-volta, הפנייה, היא הנקודה שבה השיר משנה כיוון — רגש, רעיון, נקודת מבט. בשיר שנכתב לצורך התרגיל, הדובר מספר שנטע גינה לכבוד מישהו, השקה אותה, טיפח אותה — ואז: "Then one day I stopped." הפנייה מגיעה שם. הכוונה העקבית הופכת לוויתור שקט. כל מה שלפני הפנייה היה מסירות; מה שאחריה — הפסקה, ועשב שוב.

נגיע לשניים האחרונים שלעיתים מתבלבלים ביניהם: tone ו-mood. ה-tone הוא יחסו של הדובר אל הנושא. ה-mood הוא מה שהקורא חש בעת הקריאה. הם יכולים להיות שונים זה מזה, וכשהם שונים — שם לרוב נמצאת הנקודה המעניינת ביותר בשיר.

בדוגמה שנכתב לצורך התרגיל: "How wonderful that you have finally arrived, thirty years late, with flowers from a petrol station." ה-tone הוא לעגני ומריר. הדובר אומר "wonderful" אבל מתכוון להיפך — זו אירוניה חדה. אבל ה-mood שהקורא חש הוא אי-נוחות ועצב. יש שם מבוכה, ואיזשהו אבל על שנים שהלכו. הפער בין הטון הלעגני לאווירה העצובה הוא מה שנותן לשיר את עוקצו.

בשיר אחר שנכתב לצורך התרגיל, הדובר שמר כל מכתב שנשלח אליו, גם אלה שביקשו ממנו לשרוף. המכתבים שמורים בקופסה מתחת למיטה, מחכים ליום שלא יחזור. ה-tone כאן הוא נוסטלגי וגם קצת סורר — הדובר לא ציית, הוא בחר לשמור. ה-mood הוא תחושת אובדן שאי אפשר להחזיר.

לסיום, נדבר על הטעות הנפוצה ביותר בתשובות לשאלות על שירה — ועל הדרך להימנע ממנה. כשנשאלים "כיצד ה-imagery תורמת לאווירה?", תלמידים רבים חוזרים על מה שהשיר אמר. הם כותבים: "הדובר הולך במסדרון בית חולים שהוא אפור וארוך." זה לא ניתוח. זה תיאור. הניתוח הוא מה שהדימוי הזה עושה לחוויה של הקורא. המסדרון האפור והאינסופי יוצר תחושת חוסר מוצא, ייאוש, קפאון. אנחנו לא רוצים לדעת מה כתוב — אנחנו רוצים להבין מה זה גורם לנו לחוש.

אם נזכור שה-speaker אינו המשורר, שסמל בנוי מהטקסט ולא מהמילון, שכלי צליל דורש שלושה שלבים, ושניתוח שונה מתיאור — נהיה במקום טוב מאוד בבגרות.