10 דקות
כשמדברים על מגוון ביולוגי, רוב האנשים חושבים מיד על מספר המינים — כמה חיות, כמה צמחים קיימים באזור מסוים. אבל במבחן הבגרות, ובטבע עצמו, זה רק חלק אחד מהתמונה. המגוון הביולוגי מורכב משלוש רמות שכדאי להכיר היטב. הרמה הראשונה היא מגוון גנטי — השונות בין הפרטים בתוך אותו מין, ברמת האללים. הרמה השנייה היא מגוון מינים — כמה מינים קיימים באזור ובאיזו שכיחות. הרמה השלישית היא מגוון מערכות אקולוגיות — ריבוי בתי הגידול והתהליכים שמתרחשים בהם. שלוש רמות, ולכל אחת מהן חשיבות עצמאית.
נתחיל דווקא מהמגוון הגנטי, כי הוא זה שהכי קל לפספס. נניח שאוכלוסיית צבי הנגב באזור מסוים צנחה ל-30 פרטים בלבד. כל הפרטים בריאים, מתרבים, ולכאורה המצב לא נראה נורא. אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה האמיתית: אוכלוסייה קטנה מאבדת מגוון גנטי. תהליכים כמו סחף גנטי — שינוי אקראי בתדירות האללים — וריבוי בין קרובים מחלישים את האוכלוסייה לאורך זמן. כשתגיע מחלה חדשה, או שינוי סביבתי, לאוכלוסייה לא יהיה חומר הגלם הגנטי הדרוש כדי להסתגל. זוהי סכנת ההכחדה האמיתית — לא רק כשנותר פרט אחד, אלא כבר כשהמגוון הגנטי מצטמצם.
אחרי שהבנו את הרמות, בואו נדון בגורמים שפוגעים במגוון הביולוגי. הגורם המשמעותי ביותר הוא הרס וקיטוע בית גידול. עיור, סלילת כבישים, ויבוש בתי גידול לחים מפצלים שטחים רחבים לכתמים קטנים ומבודדים. ככל שהכתם קטן יותר, האוכלוסייה שיכולה להתקיים בו קטנה יותר — וחוזרים לבעיית המגוון הגנטי שתיארנו. חשוב להבין שהנזק אינו מסתיים בשדות שנגרעים. כשכביש חוצה את עמק החולה, למשל, הוא לא רק מכסה שטח — הוא מנתק בין אוכלוסיות, חוסם מעבר פרטים, ומונע את זרימת החומר הגנטי ביניהן.
גורם שני הוא מינים פולשים. מין שהובא בידי אדם לאזור שאינו מולדתו, ובהיעדר אויבים טבעיים, מתרבה במהירות ומשתלט על משאבים. בישראל ניתן לראות זאת בשתי דוגמאות בולטות. המינה ההודית, שהוכנסה כציפור נוי, תופסת חללי קינון בעצים ובבניינים — אותם חללים שבהם היו מקננות ציפורים מקומיות כמו כחול הסלעים. זו תחרות על משאב, בלי צורך לטרוף בכלל. הנוטרייה, מכרסם שהובא אף הוא, משנה בתי גידול לחים. מחקר שעקב אחרי אוכלוסיית נוטרייה בנחל מצא שגם לאחר הוצאת 200 פרטים בשנה אחת, האוכלוסייה גדלה ב-40% תוך 3 שנים. ההסבר הסביר ביותר: קצב ההסרה נמוך מקצב הרבייה הגבוה של הנוטרייה בהיעדר אויבים טבעיים — תופעה אופיינית למינים פולשים.
גורם שלישי הוא זיהום, בצורותיו השונות. פסולת מוצקת ופלסטיק בים, שפכים, דשנים וחומרי הדברה — כולם מוכרים. אבל יש גם זיהום אור ורעש, שמשבש התמצאות של ציפורים נודדות ושל צבי ים בוקעים בחוף. גורם רביעי הוא ניצול יתר — דייג בקצב מהיר מקצב התחדשות אוכלוסיית הדגים, ציד, סחר בחיות בר, וכריתת יערות. כשהנטילה עולה על ההתחדשות, האוכלוסייה קורסת. גורם חמישי, ורחב היקף, הוא שינוי האקלים — עליו נרחיב מיד.
ישראל נמצאת בצומת יוצא דופן: היא משמשת מסדרון נדידה בלי חלופה לכחצי מיליארד ציפורים נודדות בשנה — יותר מכל מדינה אחרת באזור. הסיבה היא מיקומה הגאוגרפי: ישראל ממוקמת במפגש של 3 אזורים ביוגאוגרפיים — הפלארקטי, האתיופי והמזרח-תיכוני. כל פגיעה בבתי הגידול לאורך מסדרון הנדידה — כמו סלילת כביש בעמק החולה — משפיעה על אוכלוסיות ציפורים הרבה מעבר לגבולות ישראל.
כדי להמחיש את עומק הנזק, נחזור לעמק החולה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 יובש אגם החולה במטרה להרחיב שטחי חקלאות ולמנוע מלריה. המחיר היה כבד: נכחדו מינים אנדמיים שחיו בבית הגידול הלח, הקרקע הכבולית שקעה והחמיצה, נדידת הציפורים נפגעה, ושפכי החקלאות זיהמו את הכינרת. בשנות ה-90 הוצף חלק מהשטח מחדש — לא כדי להחזיר את המצב המקורי, אלא כדי לשקם חלק מהתפקוד האקולוגי: עצירת קרקע, סינון מים, והחזרת תחנת אכילה לציפורים נודדות. זו דוגמה חיה לכך שנזק לבית גידול הוא לעיתים בלתי-הפיך, ושיקום חלקי הוא המקסימום שניתן להשיג.
עכשיו שינוי האקלים. אפקט החממה הוא תופעה טבעית והכרחית: גזי חממה — אדי מים, CO2, מתאן ותחמוצות חנקן — מעבירים קרינת שמש קצרת גל אל פני כדור הארץ, אך בולעים חלק מהקרינה האינפרה-אדומה שהארץ פולטת חזרה. בלי תופעה זו, הטמפרטורה הייתה נמוכה ב-33 מעלות בממוצע — החיים לא היו אפשריים. הבעיה היא שריפת דלקי מאובנים, כריתת יערות וגידול בעלי חיים העלו את ריכוז גזי החממה — והגדילו את מנגנון הבליעה. התוצאה היא התחממות כדור הארץ שגורם לה האדם.
כדאי לעצור כאן ולהבחין בין שתי טעויות נפוצות. הראשונה: לבלבל בין דילדול שכבת האוזון לאפקט החממה. דילדול שכבת האוזון נגרם מגזי CFC ומגדיל קרינה על-סגולה, בעוד שאפקט החממה נגרם מעליית ריכוז CO2 ומתאן ומשנה את מאזן הקרינה האינפרה-אדומה. שתי תופעות שונות לגמרי. הטעות השנייה: לטעון שמתאם בין עליית CO2 ועליית טמפרטורה מוכיח סיבתיות. מתאם מראה שני משתנים עולים יחד, אך אינו מוכיח קשר סיבתי כשלעצמו. המסקנה דורשת מנגנון פיזיקלי — ובמקרה זה, המנגנון קיים: בליעת קרינה אינפרה-אדומה על ידי גזי חממה.
שינוי האקלים פוגע במגוון הביולוגי בכמה דרכים. החמצת האוקיינוסים: CO2 נמס במים ויוצר חומצת פחמן, ה-pH יורד, ואלמוגים ורכיכות שמשקיעים CaCO3 אינם מסוגלים לבנות שלד בסביבה חומצית יותר — מה שמוביל לקריסת השונית. שיבוש סינכרון עונתי: ציפורים נודדות שמגיעות בסתיו חייבות להתלכד עם שיא זמינות המזון — פירות וחרקים. שינוי אקלים מסיט את שני האירועים בקצבי התחממות שונים, ויוצר אי-התאמה. הזזת תחומי תפוצה: כשהטמפרטורה עולה, מינים "נודדים אקלימית" צפונה או לגובה רב יותר — אך מינים בגבול הדרומי של תפוצתם בישראל, כמו בשפלת יהודה וצפון הנגב, נמצאים בין מדבר בדרום לים במערב. אין להם לאן לנוע.
כשמבינים את כל הנזקים האלה, עולה השאלה — מדוע שיעניין זאת את האדם? התשובה אינה רגשית, היא מנגנונית. המסגרת הנכונה היא שירותי מערכת אקולוגית. שירותי אספקה — מזון, מים, תרופות, עץ. שירותי ויסות — האבקה, טיהור מים, ייצוב קרקע, בקרת מזיקים. שירותי תמיכה — מחזורי חומרים, יצירת קרקע. שירותי תרבות — נוף, פנאי, מורשת. קריסת אוכלוסיות דבורי הבר, לדוגמה, פוגעת ישירות ביבול החקלאי — כי דבורים מאביקות צמחים חקלאיים, ובלי האבקה אין פירות וזרעים. זהו שירות ויסות, וזהו טיעון מדעי.
אז מה עושים? הגישות לשימור נחלקות לשתי קטגוריות. שימור באתר — הגנה על בית הגידול הטבעי עצמו, כמו שמורות טבע וגנים לאומיים בניהול רשות הטבע והגנים. שימור מחוץ לאתר — גני חיות, גנים בוטניים, בנקי גנים. השני משלים, לא מחליף: גן חיות אינו שומר על יחסי הגומלין של המין בטבע, ואינו מציל מינים שלא הועברו אליו. טעות נפוצה היא לחשוב שמספיק להעביר חיות לגן חיות ולהפסיק להגן על השמורה — זו הנחה שגויה מדעית.
הדרך הנכונה משלבת את שניהם. בחי-בר במכתש רמון גודלו פראים — סוסי בר — שנכחדו מישראל, ומאוחר יותר שוחררו לטבע. הראם, המוכר גם כאוריקס הערבי, שוקם בדרך דומה. אלו מקרים שממחישים ששימור מחוץ לאתר הוא שלב בדרך לשיקום באתר — לא תחליף לו. ומסדרונות אקולוגיים — רצועות שטח המחברות כתמים מקוטעים — מאפשרים מעבר פרטים וזרימה גנטית. בלי מסדרון, כתם מבודד אינו יכול להתחדש אחרי פגיעה.
המגוון הביולוגי אינו נושא שנמצא רחוק מאיתנו. הוא מתרחש פה, בעמק החולה, בחופי הים התיכון, במדבר הנגב — ומה שנלמד כאן על גורמי הנזק, שירותי המערכת האקולוגית ודרכי השימור, הוא בדיוק מה שנדרש להפגין הן במבחן הבגרות והן כאזרחים המקבלים החלטות על הסביבה שסביבנו.