7 דקות
שנת 1995. ביולוגים וסביבתנים עמדו ביילוסטון ופוק בנשימה עצורה. אחרי 70 שנה של היעדרות, שוחררו זאבים אל תוך הפארק הלאומי. אף אחד לא ידע בדיוק מה יקרה — אבל מה שהתפתח לאורך העשור שלאחר מכן הפתיע את כולם. הנהרות שינו את מסלולם. ציפורים חזרו לאזורים שהיו שוממים. הצמחייה פרחה מחדש לאורך גדות הנחלים. וכל זה — בגלל זאב. לא בגלל מה שהזאבים אכלו, אלא בגלל איפה שהאיילים הפסיקו לרעות. הזאבים גרמו לאיילים להימנע מאזורים קרובים לנחלים, הצמחייה שם התחדשה, שורשים ביססו את הגדות, ופתאום כל המערכת זינקה לחיים. זהו כוח יחסי הגומלין — וזה בדיוק הנושא שנעבור עליו היום.
נתחיל מהיסוד. האקולוגיה מסדרת את החיים ברמות ארגון עולות, ועל בגרות חשוב להכיר כל אחת מהן בדיוק. הרמה הבסיסית היא הפרט — אורגניזם בודד אחד. מעליו עומדת האוכלוסייה, שהיא כל הפרטים של אותו מין החיים באותו שטח ובאותו זמן, ויכולים להקים צאצאים פוריים. מעל האוכלוסייה נמצאת החברה — כלל האוכלוסיות של כל המינים החיים באותו שטח. ומעל החברה, המערכת האקולוגית, שמוסיפה לחברה גם את הסביבה הדוממת — הטמפרטורה, המים, הקרקע, האור — ואת כל יחסי הגומלין ביניהם. ולבסוף, הביוספרה היא כלל המערכות האקולוגיות על פני כדור הארץ כולו.
כדי לוודא שההבדל ברור: כשחוקר סופר את כל צפרדעי העץ בבריכת חורף בגליל — הוא מתאר אוכלוסייה, כי הוא עוסק בפרטים מאותו מין, באותו שטח ובאותו זמן. אבל כשמדברים על כל בעלי החיים בשמורה — הצבאים, הצפרדעים, הציפורים, הנחשים — זו כבר חברה, לא אוכלוסייה. ההבדל הזה נשאל בבגרות.
עכשיו נדבר על מקום ותפקיד — שני מושגים שמתבלבלים ביניהם, אבל יש ביניהם הבדל מהותי. בית הגידול הוא הכתובת הפיזית של המין — המקום שבו הוא חי. הנישה היא התפקיד שלו — מה הוא אוכל, מי אוכל אותו, מתי הוא פעיל, ובאילו תנאים סביבתיים הוא מתפקד. שתי ציפורים יכולות לחיות באותו חורש — אותו בית גידול — ועדיין לא להתחרות, אם נישותיהן שונות. ציפור שניזונה מחרקים בצמרת וציפור שניזונה מזרעים בקרקע חולקות בית גידול אך לא נישה, ולכן התחרות ביניהן מוגבלת.
בהמשך לכך, נדבר על הגורם המגביל. זהו גורם סביבתי שנמצא במחסור או בעודף, ומגביל את גודל האוכלוסייה גם כשכל שאר התנאים אידיאליים. במדבר, הגורם המגביל הוא בדרך כלל מים. במעמקי אגם — חמצן. בשדה חקלאי — לעתים זרחן בקרקע. ומה קורה כששני מינים חולקים נישה זהה לחלוטין? מתפתחת תחרות — ותחרות בתוך אותו מין חריפה אפילו יותר מתחרות בין מינים שונים, כי הצרכים זהים לחלוטין.
יחסי הגומלין הם לב המערכת האקולוגית, ונסמן כל יחס לפי השפעתו על כל צד: פלוס לצד שנהנה, מינוס לצד שנפגע, ואפס לצד שאינו מושפע. טריפה היא פלוס למינוס — הטורף נהנה, הנטרף נפגע. תחרות היא מינוס למינוס — שני הצדדים נפגעים. טפילות היא פלוס למינוס — הטפיל נהנה, הפונדקאי נפגע, אך בניגוד לטריפה, הפונדקאי לא נהרג מיד. קומנסליזם הוא פלוס לאפס — צד אחד נהנה והשני אינו מושפע כלל. ולבסוף, הדדיות — פלוס לפלוס — שני הצדדים נהנים.
דוגמה קלאסית להדדיות: קטניות הגדלות באדמה דלה בחנקן. בשורשיהן חיים חיידקים המקבעים חנקן מהאוויר ומספקים אותו לצמח. הצמח, מצדו, מספק לחיידקים סוכרים ומחסה. שני הצדדים מרוויחים — זו הדדיות מובהקת. ודוגמה לקומנסליזם: צמח אוויר הנאחז בגזע עץ תאנה, מקבל אור ומקום, בלא שהוא פוגע בעץ או מיטיב עמו. העץ לא מרוויח ולא מפסיד — אפס. הצמח מרוויח — פלוס. קומנסליזם.
נעבור לאחד הנושאים החשובים ביותר בנושא הזה: זרימת האנרגייה. האנרגייה נכנסת למערכת מהשמש, ורק ביצרנים — צמחים, אצות וחיידקים פוטוסינתטיים — יש יכולת לקלוט אותה ולבנות ממנה חומר אורגני. משם היא זורמת לאורכן של שרשרות מזון, ובכל מעבר בין דרגות מזון עוברת רק כעשירית מהאנרגייה הלאה. השאר מתבזבז בנשימה תאית, מוקרן כחום, או כלל לא נאכל. לכן הביומסה יורדת בחדות ככל שעולים בדרגות, ומספר הדרגות מוגבל בדרך כלל לארבע או חמש.
החץ בשרשרת המזון מסמן את כיוון מעבר החומר — מהנאכל אל האוכל. טעות נפוצה בבגרות היא לכוון את החץ הפוך. כדאי לזכור: החץ הולך לפה, לא מהפה.
בניגוד לאנרגייה, החומר לא הולך לשום מקום. הוא עובר במחזורים סגורים — מהאורגניזמים חזרה לסביבה ובחזרה לאורגניזמים. המפרקים — חיידקים ופטריות — הם המפתח למחזור הזה. הם פועלים בכל הדרגות ומחזירים מינרלים לקרקע. בלעדיהם, החומרים ייעלמו בגוויות ולא ישמשו שוב.
נושא נוסף הקשור לזרימת האנרגייה הוא הגברה ביולוגית. חומרים רעילים שאינם מתפרקים — כמו חומרי הדברה מסוג DDT — מצטברים ברקמות השומן ואינם מופרשים. בכל מעבר לדרגה גבוהה יותר, ריכוזם ברקמות עולה. במחקר שמדד ריכוז DDT באגם, נמצא ריכוז נמוך מאוד במים עצמם, ריכוז גבוה בהרבה בדגים הקטנים, וריכוז גבוה עוד יותר בשלדג — שאוכל את הדגים. הריכוז עולה בכל דרגה כי כל טורף אוכל כמות גדולה של טרף ומצבר את כל הרעל שבו. הטורפים בראש המארג נפגעים הכי קשה.
ולסיום, נחזור לאיפה שהתחלנו — ליילוסטון. כשמין מפתח נעלם ממערכת, כמו שהזאב נעלם ל-70 שנה, המערכת כולה משתנה. כשאוכלוסיית הזאב הושמדה, האיילים פשטו על הצמחייה בלא עיכוב. בטווח הקצר — אוכלוסיית האיילים גדלה. אבל בטווח הארוך, הצמחייה נאכלת עד כלייה, ואז קורסת גם אוכלוסיית האיילים ממשבר מזון. מארג מזון מסועף יותר יציב יותר — כי אם מין אחד נעלם, יש חלופות. כשהמארג פשוט — אין חלופות, והמערכת שברירית.
האקולוגיה מלמדת שכל מין, כל יחס גומלין, כל דרגת מזון — הם חלק מרשת שלמה. הסרה של גורם אחד יכולה לשנות את הנוף כולו. ויילוסטון הוכיח את זה בצורה המרהיבה ביותר שאפשר לדמיין.