7 דקות
בכל ימי חייך, ליבך יפעם כשלושה מיליארד פעמים — בלי הפסקה ובלי פקודה מהמוח. זו לא מטאפורה שירית, זו עובדה ביולוגית שמדהימה מדענים עד היום. ולפני שנצלול לפרטים שיבואו בבגרות, כדאי להבין שכל מה שנלמד היום — המסתמים, המחזורים, כלי הדם — תלוי בהבנה אחת מרכזית: הלב הוא שריר שפועל לגמרי בכוחות עצמו.
נתחיל מהמבנה. הלב הוא איבר שרירי חלול עם 4 חללים. שניים למעלה — עליה ימנית ועליה שמאלית — ואלה מקבלים דם שחוזר ללב. שניים למטה — חדר ימין וחדר שמאל — ואלה שולחים דם החוצה. מחיצה שרירית אטומה לחלוטין מפרידה בין הצד הימני לשמאלי. אין מעבר דם בין שני הצדדים דרך המחיצה — זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר בבגרות, ונדבר עליה עוד מעט. דבר נוסף שחשוב לשים לב אליו: דופן החדר השמאלי עבה פי שלוש עד ארבע מדופן החדר הימני. הסיבה אינה שיש בו יותר דם — נפח שני החדרים דומה. הסיבה היא שהחדר השמאלי צריך לשגר דם בלחץ גבוה לכל חלקי הגוף, בעוד החדר הימני שולח דם למרחק קצר בלבד — אל הריאות.
עכשיו נדבר על המסלולים. ישנם 2 מחזורי דם. המחזור הקטן, שנקרא גם המחזור הריאתי, מתחיל בחדר ימין, עובר דרך עורק הריאה אל הריאות — שם מתבצע חילוף גזים — וחוזר דרך ורידי הריאה אל העליה השמאלית. המחזור הגדול, הגופני, מתחיל בחדר שמאל, עובר דרך אבי העורקים אל כל רקמות הגוף — שם מתבצע חילוף חומרים — וחוזר דרך הוורידים הנבובים אל העליה הימנית. כל טיפת דם עוברת בלב פעמיים בכל סיבוב מלא: פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל. הלב הוא למעשה שתי משאבות הפועלות במקביל.
וכאן מגיע כלל שחייבים לזכור: עורק הוא כלי דם המוביל דם מהלב — לא משנה איזה דם. ורידים מוביל דם אל הלב — גם כן ללא קשר לתכולת החמצן. ההגדרה היא לפי כיוון הזרימה ולא לפי צבע הדם. עורק הריאה, למשל, מוביל דם דל חמצן, ובכל זאת הוא עורק — כי הוא יוצא מהלב.
חוזרים לאותה טעות נפוצה: תלמידים רבים מניחים שדם עובר מחדר ימין לחדר שמאל דרך המחיצה. זה שגוי. המחיצה אטומה לחלוטין. המסלול הנכון הוא: חדר ימין, עורק הריאה, ריאות, ורידי הריאה, עליה שמאלית, וממנה לחדר שמאל. ארוך יותר, אבל זה המסלול האמיתי.
כעת נעבור לכלי הדם עצמם. ישנם 3 סוגים עיקריים, וכל אחד מהם בנוי בדיוק לפי תפקידו. העורקים מובילים דם בלחץ גבוה מהלב, ולכן דופנם עבה, עם שכבת שריר חלק וסיבים אלסטיים. הם מתרחבים עם כל גל לחץ ומתכווצים אחריו — וזה בדיוק מה שאנחנו חשים כשאנחנו לוחצים על דופק בפרק כף היד. הוורידים מחזירים דם בלחץ נמוך, ולכן דופנם דק יחסית, הלומן שלהם רחב, ויש בהם מסתמים חד-כיווניים שמונעים זרימה לאחור. הנימים הם כלי הדם הקטנים ביותר, עם דופן בעובי שכבת תאים אחת בלבד — ודווקא בזה טמון הסוד של חילוף החומרים.
רשת הנימים היא בעלת שטח הפנים הכולל הגדול ביותר בכל המערכת — גדול פי אלפים מזה של אבי העורקים. מכיוון שאותה כמות דם זורמת כעת בשטח חתך גדול בהרבה, מהירות הזרימה שם נמוכה מאוד. וזה לא חיסרון — זה יתרון תפקודי. זרימה איטית מאריכה את זמן המגע בין הדם לרקמה ומגבירה את יעילות חילוף החומרים. זה גם עונה על שאלה שמופיעה תכופות: מדוע הזרימה בנימים איטית יותר מבכל חלק אחר במערכת? לא בגלל לחץ נמוך, אלא בגלל שטח החתך הכולל הגדול.
לגבי לחץ הדם — הוא נמדד ב-2 ערכים. הלחץ הסיסטולי נמדד בעת התכווצות החדרים, והלחץ הדיאסטולי בעת הרפייה. בבוגר בריא הערכים הם בסביבות 120/80 מ"מ כספית.
כדאי גם להבין מדוע לוורידים יש מסתמים ולעורקים אין. בעורקים הלחץ גבוה מספיק כדי לדחוף את הדם קדימה ללא עזרה. בוורידים, במיוחד בגפיים התחתונות שרחוקות מהלב ופועלות נגד כוח הכובד, הלחץ נמוך מדי — ובלי מסתמים הדם היה נופל בחזרה למטה. גם כאן המסתמים פסיביים לחלוטין: הם נפתחים כשהדם דוחף לכיוון הלב ונסגרים כשיש סכנת נפילה לאחור. החזרה הורידית נעזרת גם בהתכווצות שרירי השלד הסובבים את הוורידים, וגם בתנועות בית החזה בנשימה שיוצרות שינויי לחץ. זו הסיבה שישיבה ממושכת מקשה על החזרת הדם מהרגליים.
ועכשיו לדבר שהופך את הלב לייחודי לחלוטין בממלכת בעלי החיים: הוא מיוגני. כלומר, הגירוי שגורם לו לפעום נוצר בתוכו — לא בא מהמוח. קשר הסינוס שבעליה הימנית מייצר גירוי חשמלי בקצב עצמאי. הגירוי מתפשט על פני שתי העליות, הן מתכווצות, ואז הוא מגיע לקשר העליה-חדרי. כאן קורה משהו חשוב: הגירוי מושהה שבריר שנייה. ההשהיה הזו אינה תקלה — היא חיונית. היא מאפשרת לעליות להתרוקן לגמרי לפני שהחדרים מתכווצים. בלי ההשהיה, החדרים היו מתכווצים בזמן שהדם עדיין בעליות, ונפח הדם שנשגר היה קטן משמעותית. מקשר העליה-חדרי עובר הגירוי בצרור ההולכה אל דפנות החדרים, וההתכווצות מתחילה מלמטה כלפי מעלה — כך שהדם נסחט כלפי העורקים.
מחזור הלב מתחלק ל-3 שלבים. בשלב הראשון מתכווצות העליות ומשלימות את מילוי החדרים — המסתמים העליה-חדריים פתוחים, הסהרוניים סגורים. בשלב השני, הסיסטולה, מתכווצים החדרים — הלחץ עולה, המסתמים העליה-חדריים נסגרים וזה מה שיוצר את קול הלב הראשון, והסהרוניים נפתחים — דם נשגר לעורקים. בשלב השלישי, הדיאסטולה, כל החללים נרפים, הסהרוניים נסגרים וזה יוצר את קול הלב השני, והחדרים מתמלאים בפסיביות. חשוב להבין: הדיאסטולה אינה מנוחה — היא שלב מילוי חיוני.
שני קולות הלב שנשמעים בסטטוסקופ נוצרים אפוא מסגירת מסתמים — לא מהתכווצות שרירים. הראשון מסגירת המסתמים העליה-חדריים בתחילת הסיסטולה, והשני מסגירת הסהרוניים בסופה.
לסיום, נזכור את נוסחת תפוקת הלב: תפוקת לב שווה נפח פליטה כפול קצב פעימות. במנוחה זה בסביבות 70 מ"ל כפול 70 פעימות — כ-5 ליטר לדקה. במאמץ, אצל ספורטאי מאומן, שניהם עולים ואפשר להגיע ל-20 עד 25 ליטר לדקה. שלושה מיליארד פעימות בחיים שלמים — בלי כפתור הפעלה ובלי הפסקה. ולב שמבינים איך הוא עובד, עובר בגרות בהרבה יותר בקלות.