9 דקות
בואו נפתח את הפרק הזה בשאלה שנראית פשוטה אבל היא לא: מה זה בכלל "תיקון"? המילה הזאת עומדת במרכז שירו של אורז ביטון, ומאז פרסומו ב-1979 היא מוסיפה לגרות פרשנים. יש שקראו בה מילה תמימה לגמרי — המערב הוא שיפור, התרבות החדשה היא קידמה. אחרים קראו בה אירוניה חדה ומכוונת — ה"תיקון" הוא עצמו הנזק, ה"תיקון" הוא ההרס של משהו שלם. אבל כדי להבין את ביטון באמת, צריך לדעת עוד פרט אחד על חייו.
ביטון נולד ב-1942 באוראן שבאלג'יריה, להורים יליד מרוקו. כשהיה בן שש עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בלוד. ה"מזרח" שהוא נושא איתו הוא לכן מורכב מיסודו — לא מרוקו, לא ישראל, אלא אלג'יריה של משפחה מרוקאית. ואז, בילדותו בלוד, מצא ביטון רימון שהתפוצץ, ואיבד את ראייתו ואת ידו השמאלית. ומה קורה לשיר שכל כולו עוסק בתמונות ובמראות — שיר שמדבר על מזרח ומערב, על זה מול זה — כשמי שכותב אותו אינו יכול לראות אותם? החוקרת שבת-נדיר טוענת שהעיוורון של ביטון משבש את הדיכוטומיה בשיר, כי הוא מוחק את נראות שתי התרבויות כאחת, ובכך מערער את ההבדל ביניהן. לחוש הריח, שאינו תלוי בראייה, יש אצל ביטון תפקיד מפצה, ממש חלופי.
מבנה השיר עצמו בנוי כשלוש שכבות מקבילות. הבית הראשון מביא תמונות מהעבר המזרחי — טעמים וריחות מבית קפה בעיר המולדת. הבית השני מביא את מקביליהם בהווה המערבי, אחד לאחד: כל פריט מזרחי מוחלף בפריט מערבי תואם. ובמרכז הדינמיקה הזאת חוזר המוטיב "למדתי" — ארבע פעמים, באנפורה. "למוד" יכול להישמע כצמיחה, כשינוי חיובי. אבל הוא יכול להישמע גם כאימוץ מלאכותי, כמשהו שנדרש מבחוץ. והשיר נפתח כאילו באמצע ויכוח — הדובר משיב לטענות שלא נאמרו. "ספר הנענע" יצא לאור ב-1979 בהוצאת עקד, וביטון הפך לקול המכונן של השירה המזרחית בעברית — ראשון שנתן ביטוי למשבר הזהות של דור המהגרים.
עכשיו נעבור לרוני סומק. סומק נולד בבגדד ב-1951, ועלה ארצה כשהיה בן שנה וחצי. הוא גדל במעברה בגבול חולון-בת ים, ולפי עדויותיו היה ילד מגמגם. אז מהי המזרחיות שלו? איך מרגישים מזרחיות שלא זוכרים את המקום? זאת השאלה שהשיר "מזרח" בא לענות עליה — בדרכו המיוחדת.
השיר בנוי כקטלוג הגדרות. חמישה בתים, כל אחד נפתח בחזרה "מזרח הוא" — זוהי האנפורה המרכזית. בכל בית קפיצה אסוציאטיבית אחרת: ממוסיקה ערבית קלאסית אל אלף לילה ולילה, מגאוגרפיה של מסופוטמיה אל הסבא הפרטי של סומק עצמו. המהלך מהקוסמי אל הפרטי הוא לב ליבו של השיר — הזהות המזרחית אינה רק ציוויליזציה ענקית, היא גם אדם אחד, ספציפי. האנפורה "מזרח הוא" יוצרת קצב אחיד שמחזיק יחדיו תכנים מגוונים מאוד תחת זהות אחת. ועוד משהו: כמעט כל מטונימיה שמופיעה בשיר הזה הופיעה בשירים מוקדמים של סומק לאורך ארבעים שנה. ריכוזן במקום אחד הופך את "מזרח" למניפסט — ומעין מחווה תרבותית לאותם שירים קודמים.
אדמיאל קוסמן כותב שיר שנקרא "מזמור", וכבר הכותרת מעוררת שאלה. כי "מזמור" הוא פרק תהלים, אבל הוא גם פזמון חילוני. הכותרת דו-פנית מהרגע הראשון. ובתוך השיר, מה הדובר מבקש? בדרך כלל תפילה מבקשת גדולה, הצלחה או הגנה. כאן הדובר מבקש את ההפך: הקטנה. להיות קטן. קטן כל כך שאפשר להשוות את הגוף המבוקש לאיבר זעיר בגוף, ושהמילים שמתארות אותו לקוחות מעולם התינוקות. ולמה לבקש קטנות מאל גדול? מפני שהשיר מגלה, עמוק בתוכו, תלונה. לפי פרשנות מאירי, בקשת הקטנות מגלה שהדוברים מרגישים שהאל רחוק מהם, שחסרה אינטימיות בקשר.
המילה "אמן" חוזרת בשיר שלוש פעמים ואף חותמת אותו. ל"אמן" שלוש משמעויות בו-זמנית: המשמעות הליטורגית — "כן ונכון"; המשמעות הרגשית — "הלוואי שיהי כן"; והמשמעות הדרשנית — ראשי תיבות "אל מלך נאמן". השיר מחזיק את שלושתן ברגע אחד.
אלחנן ניר נולד ב-1980 בירושלים, ומשמש רם בישיבת שיח יצחק. השיר שלנו לקוח מהקובץ "מי שנפלה עליו מפולת" שיצא לאור ב-2014. כבר הכותרת — "תביא איזה חידוש" — היא אוקסימורון: "חידוש" הוא הגדול, החד-פעמי, האלוהי; "איזה" הוא סלנג שמנמך. ובתוך השיר עצמו מתרחש עירבוב משלבים קיצוני: עברית מקראית, סלנג, יידיש ואנגלית — באותו טור. האירוניה שנוצרת מהפגוש בין לשון מקודשת ללשון יומיומית היא לא מקרית; היא הדרך שבה ניר מדבר אל האל.
באמצע השיר מוצעת עסקה: אם לא תבוא במלוא הנוכחות — הברח משהו בהחבא. ואז, בסיום, בלי נקודה, בתוך סוגריים — כדרך אגב — מושמטת השאלה הקשה ביותר: היכן היה האל בשואה. הסוגריים כאן אינם מסמנים שאלה שנשכחה. הם מסמנים שאלה שכבר נענתה במסורת, ואין לה מקום בשיר — היא נמצאת בצד, בפנים, מוכלת. חשוב להדגיש: ניר וקוסמן שייכים לגל שמכונה "משוררים אמוניים". שירה זו מאופיינת בכך שהיא מנהלת דיאלוג פתוח ולעתים מאתגר עם האל — ואינה חסומה לקורא החילוני, אלא פתוחה לכל מי שמוכן להיכנס אל השאלות שהיא מעלה.
כעת שתי משוררות ממחצית השנייה של המאה ה-20, ששתיהן כתבו שירי מחאה נשיים, אבל מסוגים שונים מאוד. מאיה אנג'לו נולדה ב-1928 בדרום הגזעני של אמריקה, ואחד מאבותיה היה עבד. השיר שלה בנוי בשלוש שכבות מצטברות: שאלות רטוריות מתריסות — האם עוצמתה, יהרותה וחשניותה מרגיזות את ה"אתם"? דימויי טבע כמו ירחים, שמשות וגאות המצייר כוחות שאינם תלויים ברצון האנושי. ודימויי עושר שמבטלים היררכיות מעמד. ובשני הבתים האחרונים מופיע קשר מפורש להיסטוריית העבדות — המחאה חורגת מסיפור אישי למחאה היסטורית קולקטיבית. הפועל המרכזי בבית האחרון חוזר חמש פעמים: היא עולה. בתרגום העברי נוסף ממד שאין במקור — "עולה" בעברית נושא גם את משמעות העלייה לישראל, ומחזק את השיר מעבר למה שכתוב באנגלית.
פרוע' פרח'זאד נולדה ב-1935 בטהראן, נישאה בגיל 16, התגרשה ואיבדה את המשמורת על בנה היחיד. היא נהרגה בתאונת דרכים ב-1967, בגיל 32. השיר לקוח מהקובץ "לידה אחרת" שיצא ב-1964 בפרסית, ובתרגום סיוון בלסלב. הבית הראשון הוא משפט תחבירי אחד על פני 12 טורים, ללא פיסוק. הדוברת מברכת לשלום שמש, פלג, עננים, עורבים — משאלת מוות ובריאת חיים באותה מטאפורה. הבחירה לבנות בית שלם כמשפט אחד בלי פיסוק יוצרת תנועה רציפה, זרימה שאינה מרשה עצירה — כי ברכה אמיתית אינה מתעכבת. ומוטיב הסף חוזר שלוש פעמים ודו-משמעי: מקום המתמלא אהבה, אבל גם מקום-לא-מקום שבו הדוברת נבלמת. שתי המשמעויות יוצרות מתח שהיה בחיי פרח'זאד עצמה — בין הרצון לצאת לבין הכוחות שמחזיקים בפנים.
ההבדל המרכזי בין שתי המשוררות הוא בטיב המחאה: אנג'לו מרחיבה אל ההיסטוריה הקולקטיבית של עבדות וגזענות; פרח'זאד ממפה את הנפש האישית על נוף הטבע. שתיהן חזקות, שתיהן אמיתיות — ומשלימות זו את זו.