7 דקות
שלום לכולם, וברוכים הבאים לפרק הזה של הפודקאסט שלנו. היום נדבר על אחד הנושאים שמבלבלים כמעט כל תלמיד ותלמידה לפני הבגרות בלשון — שם המספר בעברית. מדוע אומרים "חמישה ימים" אבל "חמש שנים"? מדוע "שלושת התלמידים" ולא "שלושה התלמידים"? ואיך לא מתבלבלים כשמגיע מספר כמו שלושה עשר אלף? נעבור על הכול צעד אחר צעד, עם דוגמאות מהחיים, ובסוף הפרק הכול יסתדר בראש.
נתחיל עם העיקרון הבסיסי ביותר, זה שחשוב לקבע בזיכרון לפני הכול. בעברית, שם המספר מתנהג בדיוק הפוך ממה שהאינטואיציה אומרת לנו. הצורה שנראית "נקבית" — זאת שמסתיימת ב"ה" כמו "שלושה", "חמישה", "שבעה" — היא זאת שמתחברת לשמות עצם ממין זכר. לעומת זאת, הצורה הקצרה, שנראית "זכרית" — "שלוש", "חמש", "שבע" — היא זאת שמתחברת לשמות עצם ממין נקבה. זו לא טעות, זו לא מלכודת, זה פשוט איך העברית עובדת. כשמבינים את העיקרון הזה, מרבית הטעויות בבחינה נמנעות כבר בשלב הזה.
ניקח דוגמאות קונקרטיות כדי שהדברים ישבו טוב. המילה "יום" היא מין זכר, ולכן נאמר "חמישה ימים". המילה "שנה" היא מין נקבה, ולכן נאמר "חמש שנים". "ספר" הוא זכר — "שלושה ספרים". "מחברת" היא נקבה — "שלוש מחברות". "עיפרון" הוא זכר — לכן אם קנינו שלושה מהם לשמחה, נאמר "שלושה עיפרונות". אם מישהו כתב "שלוש עיפרונות" — זה שיגוי, כי עיפרון הוא זכר. ואם מישהו כתב "קיבלנו שלושה מתנות במסיבה" — גם זה שיגוי, כי מתנה היא נקבה, ולכן צריך לכתוב "שלוש מתנות".
כעת נעבור לשניים ולשתיים, שיש להם כמה כללים מיוחדים שכדאי לשים אליהם לב. הצורות "שניים" ו"שתיים" עומדות בפני עצמן — כלומר, כשאין אחריהן שם עצם, או כשהן באות בסוף משפט. לעומת זאת, כשמספר שתיים מגיע לפני שם עצם, הוא מחליף צורה: לפני שם עצם זכר אומרים "שני" — "שני אחים", "שני ספרים"; ולפני שם עצם נקבה אומרים "שתי" — "שתי אחיות", "שתי שנים". הצורה "שתי ימים" היא שיגוי, כי יום הוא זכר, ולכן צריך לומר "שני ימים". ואם לוקחים שתי חוברות מהמדף — חוברת היא נקבה, ולכן הצורה הנכונה היא "שתי חוברות".
אחרי שהבנו את הכלל הבסיסי ואת מספר שניים, נדבר על המספרים אחד עשר עד תשעה עשר. כאן הכלל נעשה קצת יותר עשיר, אבל הגיוני לחלוטין: כל רכיב במספר מותאם למין של שם העצם שאחריו. לזכר: "אחד עשר ילדים", "שניים עשר שקלים", "שלושה עשר ימים". לנקבה: "אחת עשרה שנים", "שתיים עשרה מחברות", "שלוש עשרה עיירות". כדאי גם לשים לב להגייה התקנית: אומרים "שניים עשר" ולא "שני-עשר", ואומרים "שתיים עשרה" ולא "שתי-עשרה". ההגייה הזאת חשובה גם בכתיב וגם בדיבור.
עכשיו שאלה שמופיעה לא מעט בבחינות: מה עושים עם המילה "אלף"? ובכן, "אלף" הוא מין זכר. ולכן, כשמחברים אליו מספר, הצורה שתבוא תהיה זאת שמתאימה לזכר. אם מגיעים שלושה עשר אלף מבקרים לתערוכה, הצורה הנכונה היא "שלושה עשר אלף" — כי "אלף" הוא זכר, ו"שלושה עשר" היא הצורה הזכרית של המספר הזה. לעומת זאת, "מאה" היא מין נקבה, אז כשמחברים אליה מספרים קטנים, מותאמים אליה בנקבה. מי שזוכר ש"אלף" הוא זכר ו"מאה" היא נקבה כבר פותר את רוב השאלות שעוסקות במספרים גדולים.
גם המילה "אחוז" ראויה לתשומת לב, כי טועים בה הרבה. "אחוז" הוא מין זכר. לכן, אם הצלחנו בחמישה אחוזים מהמבחנים — הצורה הנכונה היא "חמישה אחוזים", ולא "חמש אחוז". הטעות הזאת נפוצה מאוד בדיבור היומיומי, אבל בבחינה חשוב לכתוב את הצורה התקנית.
נמשיך לכלל חשוב נוסף שעוסק במספרים מול שמות עצם מיודעים, כלומר שמות עצם שמלווה אותם ה' הידיעה. כשמספר בין שלוש לעשר בא לפני שם עצם מיודע, המספר מופיע בצורת הנסמך. במקום לומר "שלושה הילדים", אומרים "שלושת הילדים". במקום "ארבעה החברים", אומרים "ארבעת החברים". ונאמר גם "חמשת האלפים". חשוב לזכור: שם העצם עצמו בא ברבים עם ה' הידיעה, והמספר מקבל את צורת הנסמך. המשפט "שלושה התלמידים נעדרו היום" הוא שיגוי — הצורה הנכונה היא "שלושת התלמידים נעדרו היום".
ולסיום, נדבר על שני סוגים שונים של מספרים שלא תמיד מבחינים ביניהם. יש מספר סתמי — זה שמשתמשים בו לספירה, למספרי טלפון, לקווי אוטובוס. בסיטואציות כאלה, לפי הכלל התקני, משתמשים בצורה הנקבית: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע..." — גם אם סופרים ספרים, ימים או ילדים. כשמורה מבקש מהכיתה לספור, הסדרה התקנית היא "אחת, שתיים, שלוש, ארבע" — לא "אחד, שניים, שלושה". ולעומת זאת, יש מספר סודר — זה שמבטא מיקום בסדר. עד עשרה יש לו צורות מיוחדות: "ראשון", "שני", "שלישי" ועד "עשירי". מאחד עשר ומעלה משתמשים במונה המיודע: "היום האחד עשר", "המאה העשרים ואחת".
אז נסכם בקצרה את הדרך לבחור את הצורה הנכונה. קודם כול, בודקים מה מין שם העצם שמגיע אחרי המספר. אם הוא זכר — המספר בצורה "הנקבית" לכאורה, זאת המסתיימת ב"ה". אם הוא נקבה — המספר בצורה הקצרה. אם שם העצם מיודע — המספר עובר לצורת נסמך. ואם מדובר בסיטואציה של ספירה ניטרלית — הצורה הנקבית. ברגע שהעיקרון הזה ברור, שם המספר הופך מנושא מבלבל לנושא שממש לא מפחיד.
תודה שהקשבתם, ובהצלחה לכולם בבגרות.