6 דקות
בואו נפתח עם שאלה: מה נשאר מהחיים? כל מה שאנחנו בונים, מרוויחים, לומדים — לאן זה הולך? זו בדיוק השאלה שספר קוהלת שם על השולחן, לפני יותר מאלפיים שנה, ועדיין מרגיש רלוונטי להפליא.
ספר קוהלת פותח בהכרזה שהיא גם אחת הפסוקות המוכרות ביותר בתנ"ך: "הבל הבלים, הכל הבל." כבר בשורה הראשונה, הספר זורק לנו אתגר. אבל מי אומר את זה? הספר מציג את עצמו כדבריו של "בן דוד מלך בירושלים," ומסורת ישראל קישרה תמיד את הספר לשלמה המלך. שמו — קוהלת — קשור למילה "קהל": מי שמדבר לפני קהל, מי שאוסף אנשים סביבו ומלמד. ויש לו מה ללמד.
אז מה פירוש "הבל"? לא ריק כמו "חסר תוכן" — אלא אד, נשיפה, דבר שעולה ונעלם תוך שניות. כשקוהלת אומר שהכל הבל, הוא לא אומר שאין ערך לחיים. הוא אומר שכל מה שאנחנו אוהבים לצבור — עושר, כבוד, חכמה — חולף ואין בו קיימות. שום דבר לא נשאר לנצח. אנחנו בונים, ואז אנחנו הולכים, ואחרים באים ומתחילים מחדש. זה לא דיכאוני — זה הכנה להבין את החיים כמו שהם באמת.
קוהלת מביא ראיות מהטבע עצמו. השמש זורחת ושוקעת, ושוב זורחת. הרוח סובבת וסובבת. הנחלים הולכים אל הים — והים איננו מלא, כי המים ממשיכים לזרום חזרה. והדורות? באים והולכים, ואין זיכרון לראשונים. המסקנה שקוהלת מגיע אליה היא חדה: "אין חדש תחת השמש." מה שהיה הוא שיהיה. הכל חוזר חלילה. אין חידוש אמיתי, אין קפיצת מדרגה שלא הייתה כבר. זה עשוי להישמע עצוב, אבל יש בו גם משהו מנחם — אנחנו חלק מדפוס עצום שגדול ממנו.
ועכשיו אחד הפרקים היפים ביותר בספר: קוהלת ג. הפרק פותח ברשימה של עיתים מנוגדות, והיא נשמעת כמו שיר: "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע." המחרוזת נמשכת — "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד... עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום." כל זוג מציג שני קצוות. לידה ומוות. בכי ושחוק. אהבה ושנאה. מלחמה ושלום.
מה קוהלת רוצה ללמד אותנו כאן? שלכל דבר יש זמן שנקבע מראש — ואין אנחנו שולטים בעת. לא ניתן לבחור תמיד להיות בעת הטובה ולברוח מהעת הקשה. אין עת טובה בהחלט ואין עת רעה בהחלט — לכל עת יש את מקומה. ואל מול כך, קוהלת אומר משהו מפתיע: ה' "עשה את הכל יפה בעתו." כלומר, גם מה שנראה לנו כואב או לא הגיוני — יש לו את מקומו הנכון בסדר הגדול. זו לא פסיביות, זו אמונה שיש תבנית שגדולה מהבנתנו.
אבל קוהלת לא מסתפק בפילוסופיה. הוא גם מאוד פרקטי. כנגד הרגשת הסרק והיאוש, הוא ממליץ על משהו פשוט אבל עמוק: שמחת החיים הפשוטים. הוא כותב ש"אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו." שמחת החלק — מה שיש לנו כבר עכשיו, בהווה — שווה יותר מכל ההישגים העתידיים שאנחנו מדמיינים. במקום לרדוף אחרי מה שאין לנו, בואו נשים לב למה שכבר מתרחש בחיינו. הארוחה הזאת, השיחה הזאת, העמל הזה — אלה הם החיים. לא אחרי המבחנים, לא אחרי הצבא, לא "כשיהיה לי כסף." עכשיו.
ומכאן קוהלת פונה לפרק האחרון בספר — פרק יב — ושם הוא מדבר ישירות אל הצעירים. הוא פותח בקריאה: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה... אשר תאמר אין לי בהם חפץ." הוא מתאר את ימי הזקנה — ימים שבהם האדם כבר לא מוצא עניין וחדווה בחיים. ולכן הוא אומר: אל תחכה. אל תחשוב שתמיד תהיה זמן אחר כך להתחיל לחיות נכון, לחשוב, להתחבר לבורא. הזמן הוא עכשיו — בימי הנעורים, כשהחיים מלאים ופתוחים לפנינו.
ואז, בסוף הכל, קוהלת מגיע למסקנתו הגדולה. אחרי כל ההרהורים, אחרי כל השאלות הקשות על משמעות ועל חולף ועל מה נשאר — הוא כותב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם." פסוק זה מופיע בפרק יב, סיום הספר. ומה הוא אומר? שאחרי כל הספקות — התשובה אינה להדחיק אותם. התשובה היא ליראה את אלוהים ולשמור את מצוותיו. לא כי פתרנו את כל השאלות, אלא דווקא אחרי שהתמודדנו איתן. הספר לא מסיים בהסבר שמוחק את הקשיים — הוא מסיים בכיוון: ירוא ושמור. זאת התכלית המשמעותית.
אז מה לוקחים מקוהלת? הכל חולף — זה נכון ואמיתי. אין חדש תחת השמש, הדורות באים והולכים, לכל עת יש זמנה. אבל דווקא בגלל זה — כדאי לשמוח במה שיש עכשיו, לזכור את בוראנו בימי הנעורים, ולהחזיק ביראת אלוהים ובמצוות כתשובה לחיים ולא כבריחה מהם. קוהלת הוא ספר של שאלות, אבל הוא גם ספר של כיוון. ולנו, שמכינים בגרות בתנ"ך — ולחיים בכלל — יש הרבה מה ללמוד ממנו.