נָתָן וְדָוִד — מְשַׁל הַכִּבְשָׂה

בואו נפתח בתמונה שכדאי לדמיין בבירור. דוד המלך, שליט ישראל בשיא כוחו, שולח את יואב שר הצבא למלחמה מול עמון. הצבא יוצא לשדה הקרב, אבל המלך נשאר בירושלים. יום אחד הוא עולה לגג ארמונו, ומשם רואה אישה רוחצת. שמה בת שבע, ואישה היא לאוריה החתי, אחד מלוחמי הצבא. דוד שולח ולוקח אותה, והיא נכנסת להריון.

כאן מתחילה שרשרת אירועים שחשוב להבין בצורה מסודרת. דוד מנסה להסתיר את מה שעשה. הוא שולח להחזיר את אוריה מן המלחמה, מתוך תקווה שאוריה ישהה עם אשתו, ואז יהיה אפשר להסביר את ההריון. אבל אוריה הוא איש ישר. הוא אומר שאינו יכול לשכב בביתו ולנוח בעוד חבריו לוחמים בשדה. הוא מסרב פעם אחת, ואחרי שדוד מנסה שוב, הוא מסרב שנית. ואז דוד מחליט על מהלך קשה הרבה יותר. הוא שולח ביד אוריה עצמו מכתב ליואב, ובמכתב מצו להציב את אוריה בחזית הקרב הקשה ביותר ולסגת ממנו. אוריה נופל בקרב. המלך ניסה לכסות חטא אחד ובסופו של דבר נוסף עליו חטא שני, חמור הרבה יותר.

עד כאן רקע המעשה. עכשיו נגיע אל הלב של הפרק שאותו לומדים לבגרות: הפגישה בין נתן לדוד. נתן הנביא בא אל המלך ומספר לו סיפור. ושימו לב היטב לאופן שבו הסיפור בנוי, כי זה החלק שמבחינה ספרותית ורעיונית הוא המרתק ביותר.

נתן מספר לדוד על שני אנשים. האחד עשיר, בעל צאן ובקר רבים. השני רש, עני לגמרי, שיש לו כבשה קטנה אחת בלבד. הכבשה הזו גדלה אצלו יחד עם ילדיו, אכלה מלחמו ושתתה מכוסו ושכבה בחיקו. היא הייתה לו כמו בת. ואז בא אורח אל העשיר. במקום לקחת מצאנו הרב של עצמו, לוקח העשיר את כבשת העני ומכין אותה לאורח. כאשר נתן מסיים את הסיפור, דוד מתפרץ בזעם. הוא אומר: "חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת."

עצרו כאן רגע ונשאל: למה נתן לא האשים את דוד ישירות? הרי הוא ידע מה קרה. התשובה היא שנתן בחר בטכניקה חכמה ועמוקה מאוד. אם נתן היה בא ואומר לדוד "אתה רצחת, אתה לקחת את אשת אוריה", דוד עלול היה להתגונן מיד. מלך שנאשם בפני כולם יכול לנסות לדחות, להכחיש, לסגור את ליבו. אבל כשנתן מספר משל, הוא עושה משהו אחר לגמרי. הוא גורם לדוד לשפוט את הסיפור מחוץ לעצמו. דוד שומע את הסיפור כצופה אובייקטיבי, ומפעיל את מצפונו המוסרי בלי לחשוד שהוא שופט את עצמו. כך הגיע נתן ישר אל מצפון המלך מבלי לאפשר לו להתגונן מיד.

המשל שימש מראה. דוד ראה בו אדם אחר, שפט אותו, וגזר עליו דין מוות. אבל בלי לדעת, הוא גזר את דינו שלו. וכשנתן מסיר את המסך ומצביע על המלך ואומר "אתה האיש" — זהו רגע שאי אפשר לברוח ממנו. כל מנגנון ההגנה שהיה לדוד קרס. הוא כבר שפט את עצמו. נתן רק חשף את מי שדוד כבר הכריז שהוא ראוי למוות.

כאן חשוב לעצור ולהבין את תפקיד הנביא. נתן אינו משרת המלך. תפקידו אינו לשבח את דוד או לחזק את שלטונו. תפקיד הנביא הוא לעמוד על המשמרת המוסרית, גם מול המלך, גם בסיכון אישי, גם כשהדבר קשה. זהו אחד הלקחים החשובים שספר שמואל מלמד: בישראל אין מלך שמעל לחוק האלוהי. הנביא הוא האחד שיכול לבוא אל המלך ולהזכיר לו שכוחו אינו מוחלט. נתן בא אל דוד לא בתור קטגור, אלא בתור מצפונו של המלך.

נתן גם מרחיב ומסביר את כובד המעשה. הוא מזכיר לדוד שה' נתן לו את הכול. את המלכות, את הנשים, את הכבוד. דוד קיבל עושר מלכותי. ואף על פי כן חמד את אשת עבדו הנאמן. זוהי הנקודה שנתן מדגיש: לא רק שמה שדוד עשה היה עוול, אלא שהוא עשאו מתוך חמדנות, למרות שהיה לו כבר כל מה שצריך.

ומה עושה דוד? זה אחד הרגעים הגדולים בסיפור. הוא אינו מתגונן. הוא אינו כופר. הוא לא מנסה להסביר את מה שקרה. הוא אומר שלוש מילים בלבד: "חטאתי לה'". שלוש מילים, אבל הן מכילות הכרה מוסרית מלאה ואמיתית. לא "טעיתי" או "לא ידעתי" — אלא הכרה ישירה ובלתי מסויגת באשמה.

ונתן משיב לו: "גם ה' העביר חטאתך." כאן ספר שמואל מציג הבחנה חשובה מאוד בין דוד לשאול. שאול, כשהוכח בחטא, ניסה להצדיק את עצמו. הוא חיפש נסיבות מקלות, הסביר, הסיט את האחריות. דוד עושה ההפך. הוא מוכן להכיר בחטא בלי לחפש מפלט. ויכולת התשובה הזו היא אחד הדברים שמציבים את דוד כדמות מרכזית בתנ"ך, לא בגלל שהוא מושלם, אלא בגלל שהוא יכול לעמוד בפני האמת על עצמו.

כדאי לזכור כמה נקודות מסכמות לקראת הבגרות. ראשית, המשל של נתן הוא דוגמה קלאסית לשימוש בסיפור כדי להגיע אל מצפון מישהו מבלי לאפשר לו להתגונן. שנית, המסר של "אתה האיש" הוא הגילוי שהמשל היה מראה. שלישית, תפקיד הנביא הוא לא לשרת את המלך אלא להוכיחו כשצריך. ורביעית, "חטאתי לה'" הוא ביטוי להכרה מוסרית אמיתית, שזה אחד ההבדלים המהותיים בין דוד לשאול. אלה הם הנושאים שחוזרים בשאלות הבגרות, ועכשיו יש בידינו הבנה טובה של כל אחד מהם.