5 דקות
שמואל הנביא — לידה ונבואה
פותחים היום בסיפור שמתחיל בדמעות ומסתיים בקול שמשנה הכל. הסיפור של שמואל הנביא הוא אחד הסיפורים הגדולים בתנ״ך, ולא רק בגלל האיש הגדול שנולד בסופו — אלא גם בגלל האם שעמדה מאחוריו. כדאי לפתוח דווקא שם, אצל חנה.
חנה היא אחת משתי נשותיו של אלקנה. הבעיה שמסבכת את חייה — היא עקרה. בעולם שבו ילדים הם ברכה מאת האל, העקרות היא לא רק כאב אישי, היא נחווית כמחסור עמוק מול השמיים. שנה אחר שנה עולה אלקנה לשילה, ושנה אחר שנה חנה מגיעה כשהצער גדל בתוכה. הכתוב אומר: ״ותתפלל חנה על ה׳ ותבך תבכה״ — שתי מילות הבכי האלה זו לצד זו אינן מקריות. זה הדגשה מכוונת, לשון המקרא מדגישה כך עוצמה: הבכי הוא עמוק, שוב ושוב, מתוך מקום שלא ניתן לדברים. הפסוק הזה מופיע בשמואל א, פרק א, פסוק י — כדאי לדעת את המיקום הזה בעל פה.
מה שמיוחד בתפילת חנה הוא הצורה שבה היא מתפללת. היא מדברת בליבה — שפתותיה נעות, אבל קולה אינו נשמע. עלי הכוהן רואה אותה ממרחק, לא שומע, ומניח שהיא שיכורה. זוהי אחת הטעויות הגדולות של הסיפור — האיש הגדול, ראש הכהנים, מחמיץ את המפגש האמיתי. חנה מסבירה לו בשקט שהיא אינה שיכורה, אלא שופכת נפשה לפני ה׳. היא אינה כועסת, אינה מתגוננת בחריפות — היא פשוט מסבירה. ועלי מברך אותה.
בתוך אותה תפילה נודרת חנה נדר. הנדר הוא עסקה עמוקה: אם ה׳ יתן לה בן, היא תיתן אותו בחזרה לה׳ — כל ימי חייו. ומוסיפה: ומורה לא יעלה על ראשו. המשמעות של ״מורה לא יעלה על ראשו״ היא שהוא יהיה נזיר, קדוש מיוחד, שיחיה חיים של הפרשה לאל. חנה מבקשת בן, וברגע שהיא מבקשת — היא כבר מוותרת עליו. זו לא פשרה, זו החלטה מוסרית עצומה.
ה׳ עונה לתפילתה. חנה הרתה ואחרי הלידה וגמילת הילד היא מביאה את שמואל לשילה, לקיים את נדרה. המשפט שהיא אומרת שם הוא אחד המשפטים הפשוטים והמרגשים ביותר בסיפור: ״גם אנוכי השאלתיהו לה׳״. היא השאילה אותו. הוא שלה, אבל הוא גם לא שלה. היא ביקשה אותו לא כדי לשמור עליו, אלא כדי להחזיר אותו.
אחרי שהפקידה את שמואל אצל עלי, שרה חנה שירת הודיה. השירה הזאת חשובה מאוד להבנת הרעיון שעומד ביסוד הסיפור כולו. היא לא שרה רק על האושר שלה — היא שרה על סדר עולמי שלם. ה׳ משפיל ומרים, ממית ומחיה. והמשפט שכדאי לדעת במיוחד הוא: ״מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון״. הדל מורם מן העפר. האביון קם מן האשפות. חנה, שהייתה שבורה ובכתה לבד בפינה, כעת שרה על כך שה׳ הוא מי שמהפך גורלות. הפסוק הזה מופיע בשמואל א, פרק ב, פסוק ח — גם כאן, המיקום חשוב.
שמואל גדל בשילה, לצד עלי הכוהן. ואפשר לומר שהוא גדל בתוך ניגוד: מצד אחד — בני עלי, חפני ופינחס, שמנצלים את תפקידם הדתי ועושים עוונות במקדש. עלי אמנם מוכיח אותם, אבל לא נוקט בפעולה אמיתית נגדם. מצד שני — שמואל הנער, שהכתוב מתאר פעם אחר פעם כמי ש״היה משרת את ה׳ את פני עלי הכוהן״. שתי דמויות, שני דרכים, ושני עתידות שונים לחלוטין.
והנה מגיע הלילה שמשנה את הכל. שמואל שוכב לישון במקדש, ליד ארון ה׳. קול קורא לו בשמו. הוא קם, רץ אל עלי ואומר: ״הנני כי קראת לי״. עלי אומר: לא קראתי, לך שוב שכב. ושמואל הולך. קורה שוב — אותו קול, אותה ריצה, אותה תשובה של עלי. פעם שלישית, שוב אותו מהלך. ועלי, שלוש פעמים ראה את הנער רץ אליו — מבין. ה׳ קורא לנער הזה. הוא מלמד את שמואל מה לענות.
בפעם הרביעית, שמואל עונה: ״דבר כי שומע עבדך״. ארבע מילים קצרות, אבל הן אומרות הכל. לא ״מה אתה רוצה?״, לא ״מי שם?״ — אלא הצהרה של מוכנות מוחלטת. ״דבר כי שומע עבדך״ פירושו: אני פתוח. אני כאן. אני מקשיב. זו הכנעה מרצון — לא מפחד, אלא מתוך בחירה להיות כלי לדבר ה׳. כאן, בנקודה הזאת, נולד שמואל הנביא — לא ברגע הלידה הפיזית, אלא ברגע שבו הוא אומר: דבר, ואני שומע.
כשמסתכלים על הסיפור כולו, רואים שהוא בנוי על שלב אחר שלב של מסירה. חנה מוסרת את בנה. שמואל מוסר את עצמו לקול ה׳. ומהמסירה הזאת — עולה משהו גדול. זה הרעיון שביסוד שירת חנה, ביסוד נדרה, וביסוד תשובתו של שמואל. גדולה לא מגיעה מתוך אחיזה, אלא מתוך פתיחה.