6 דקות
פרשת לידתו ונעוריו של משה היא אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בתנ"ך, ובה נפגשים רגעים של סכנה, אומץ, חמלה וזהות. כדאי להכיר אותה לעומק, כי היא שופכת אור על דמותו של משה כמנהיג — עוד לפני שהוא שמע קול מתוך הסנה הבוער.
נפתח ברקע. פרעה, מלך מצרים, חש איום. עם ישראל גדל והתרבה במצרים, ופרעה חשש שיום אחד יהפוך לכוח שלא יוכל לשלוט בו. כדי למנוע זאת, גזר גזרה אכזרית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כלומר, כל תינוק זכר שנולד לעם ישראל — יושלך ליאור, לנהר הנילוס. זו לא הייתה גזרה שהוחלה רק על מיילדות; בסוף, פרעה אמר אותה לכל עמו, כלומר הפך את ההשמדה לאחריות ציבורית של כל המצרים.
אבל לפני שהגזרה הזו הגיעה לכל העם, פרעה ניסה להפעיל אותה דרך הנשים שהיו הכי קרובות להולדת ילדים — המיילדות העבריות. שמותיהן נמסרו לנו בספר שמות: שפרה ופועה. פרעה פנה אליהן וציווה עליהן להרוג כל בן שנולד. אבל שפרה ופועה לא עשו כן. הן יראו את האלוהים, ולא קיימו את פקודת פרעה.
כשפרעה שאל אותן לאחר מכן מדוע הבנים חיים, הן השיבו שהנשים העבריות חיות בטרם תבוא אליהן המיילדת. זו הייתה תשובה ערמומית, אבל מאחוריה עמד עיקרון פשוט וברור: שפרה ופועה בחרו לציית לאלוהים ולא לפרעה. כוחן לא היה כוח של שלטון או של נשק — הוא היה כוח מוסרי. שתי נשים פשוטות, שעבודתן הייתה לסייע בלידה ולא לגרום למוות, עמדו מול המלך החזק ביותר בעולם של אותם ימים, ובחרו בחיים.
עכשיו נגיע ללידת משה עצמו. אמו של משה הצליחה להסתיר אותו שלושה חודשים אחרי לידתו. אבל כשלא יכלה עוד, היא לא ויתרה — היא פעלה בחכמה. שמה את התינוק בתיבת גומא ממוסחמת בזפת, והניחה אותה בין הסוף שבשולי היאור. אחותו מרים עמדה מרחוק לראות מה ייעשה לו. מרים, שכבר אז הייתה ילדה או נערה צעירה, לא עמדה שם מתוך פחד בלבד — היא הייתה שם כי הייתה מוכנה לפעול. היא הדגימה שכל ואחריות עוד לפני שהגיעה לבגרות.
ומה קרה? בת פרעה ירדה להתרחץ ביאור, ראתה את התיבה, ושלחה את שפחתה לקחת אותה. כשפתחה את התיבה, ראתה ילד בוכה — וחמלה עליו. היא הבינה שזה ילד עברי, אבל לא דחתה אותו. אז קפצה מרים בדיוק ברגע הנכון והציעה להביא מינקת עברייה. בת פרעה הסכימה — ומרים הביאה את אם משה עצמה. כך קרה שמשה גדל על ברכי אמו הביולוגית, ינק אצלה, ואחר כך הגיע לחצר פרעה כבן לבת פרעה. מהלך מופלא שבו ילד שגורלו היה המוות — גדל במקום הכי מוגן במצרים.
ועכשיו ניגשים לפרק הבגרות, ולשאלה שמופיעה בבחינות: מה קרה כשמשה יצא אל אחיו? הפסוק בספר שמות מספר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". משה ידע מאיפה הוא בא. הוא גדל בפאר של חצרות מצרים, אבל זהותו הפנימית הייתה עברית. כשיצא, הוא לא יצא לסיור תיירותי — הוא יצא לראות, ומה שראה פגע בו.
הוא ראה מצרי מכה איש עברי. הוא בדק שאין איש, והרג את המצרי. זו פעולה מורכבת שיש להבין אותה נכון: היא לא מוצגת בתנ"ך כדבר שצריך לחקות בלי מחשבה, אבל היא מגלה משהו עמוק על אופיו של משה. הוא לא יכול היה לראות עוול ולשתוק. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד כשחלש מוכה. הזיהוי עם עמו לא היה מילולי — הוא הניע אותו לפעולה.
אבל ביום שאחרי, הסיפור לקח סיבוב. שני עברים ריבו ביניהם, ומשה ניסה להפריד. אחד מהם שאל אותו: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" הדבר נודע. פרעה שמע, וביקש להרוג את משה. משה לא המתין — הוא ברח למדיין.
בית פרעה, כוחה של הזהות העברית, חיי הפאר מחד והסבל העמוק של עמו מאידך — כל אלה הכינו את משה למה שעמד להיות. ובמדיין, גם שם, ראינו את אותו משה. הוא ישב על הבאר, ראה רועים שהניסו את בנות יתרו שבאו לשאוב מים לצאנן — והתערב. הוא הציל את הבנות. לא כי הכיר אותן, לא כי ציפה לתגמול — אלא כי כשרואים עוול, פועלים. זה היה מבחן המנהיגות הראשון שלו: הגנה על חלשים שאין מי שיגן עליהם.
נסכם את מה שחשוב לזכור. הסיפור של לידת משה ונעוריו מלמד כמה דברים שקריטיים גם לבחינה וגם להבנת הדמות. שפרה ופועה לא קיימו את פקודת פרעה כי יראו את האלוהים — זו התשובה הישירה. הגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" נאמרה בסוף על ידי פרעה לכל עמו. אמו של משה פעלה מתוך אהבה וחכמה גם יחד. מרים גילתה אחריות ויכולת פעולה עוד בילדותה. בת פרעה הדגימה שחמלה יכולה לחצות גבולות. ומשה עצמו — כשיצא אל אחיו וראה בסבלותם, הוא לא נסוג. הוא בחר בזהותו העברית, ופעל לפיה.
זו לא רק פרשת ילדות — זו פרשת הבחירה. כל דמות בסיפור הזה עומדת בפני רגע שבו אפשר לסגור את העיניים ולעשות את הדבר הנוח, ואפשר לפתוח אותן ולפעול. שפרה ופועה בחרו. מרים בחרה. בת פרעה בחרה. ומשה — כנראה שאם לא היה בוחר כמו שבחר, לא היה נהיה למשה.